בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

Betting on Ball Games, Any player, umpire, or club, or league official, or employee, who shall bet any sum whatsoever upon any baseball game in connection with which the bettor has a duty to perform shall be declared permanently ineligible – MLB, rule 21 – Misconduct, section d – GAMBLING, item 2.

מכל הדרכים שבהן יכול ספורטאי לעשות הרע בעיני אחרים, כנראה שהימורים הם הדבר שנתפס כנורא מהכל. מין ואלימות? קורה במשפחות הכי טובות. הסתבכות עם החוק? נו שוין, תאשימו את התרבות. סמים משפרי ביצועים? בחייאת. להגיד לשחקן לא לנסות להשיג כל מה שהוא יכול זה כמו להגיד לחובט לא לנסות לחבוט שחס וחלילה לא ישיג היט, וכנל זה רמאויות על המגרש, זה סממן של ווינריות! לא הולך בחוקי, ננסה בקומבינה! סמים בכלל? לא יפה, הבנאדם צריך עזרה ותמיכה, לא נידוי והחרמה. התבטאויות שנויות במחלוקת, או חו״ח גזענות? הכל אפשר לספוג ולסבול. הכל הכל. חוץ מהימורים. אבל למה בעצם? מה שונה חטא אחד ממשנהו? ואפשר להגיד יותר מזה, איך לכל הרוחות הימורים, שסך הכל פוגעים באדם עצמו ולא באחרים (באופן ישיר כמובן) נוראים יותר מדברים אחרים, שחלקם אף פוגעים ישירות באנשים אחרים?

התשובה היא די פשוטה, אבל מאוד מעניינת. הרעיון שעומד בבסיסו של הספורט התחרותי הוא ששני הצדדים מנסים לעשות כל שביכולתם לנצח (או לפחות לא להפסיד). זה האלמנט היחיד שלא ניתן לערער. שיהיו גרועים, מפסידנים, אנשים מגעילים, שיתמכרו לכל דבר ושזה יתבטא על המגרש, הכל בסדר, כל עוד הם עושים הכל כדי לנצח, ואם הם לא ממש כוחות, אז לפחות שיתנו פייט. בלי זה, כל הבסיס מתחת לספורט כולו נשמט. אפשר לסגור את הבסטה וללכת הביתה. ולא משנה על מי מהמרים. בהתחלה מהמרים על ספורט אחר, פוטבול, כדורסל. אחרי זה, ספורט זה ספורט, למה לא בייסבול? יש לך נסיון בתחום, אתה יודע דברים שלא יודעים. אבל על קבוצות אחרות, כמובן. אחרי זה בעצם למה לא להמר על נצחון של קבוצתך? במובן הזה יש לך הכי הרבה ידע פנימי. ואם אתה חושב שלקבוצה שלך אין סיכוי? למה שלא תהמר נגדם, במיוחד אם יש ליין מפתה? ואם הימרת נגדם, למה לא תגדיל את סיכוייך לנצח בכמה טעויות על המגרש? לא צריך למכור משחקים, מספיק כמה סטרייקאאוטס שנמכרו למרבה במחיר כדי לגרום לחובבי הענף להחרים לכל חייהם את המשחק. זהו השטן הגדול של כל מפעל ספורט, הדבר היחיד שיכול לקחת כל ענף ספורט ולמחוק אותו מהמפה. ולכן הכל הכל אפשר לקבל, חוץ ממי שמהמר, אפילו אם הוא כדורסלן ומהמר על גולף. כי זהו טיבו של המכור להימורים, היום זה גולף, מחר הוא מהמר שהוא קולע רק 60% מהעונשין ודואג להחטיא בהתאם. הכל הספורט יכול לספוג, חוץ ממהמרים מכורים. ופיט רוז, הוא היה מכור להימורים.

אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין: הַמְשַֹחֵק בְּקֻבְיָא, וְהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית.

וכשאני אומר מכור, אני לא מתכוון ל״שמנו כמה דולרים על המשחק שיהיה מעניין״ או משחק פוקר עם חברים כל חמישי. אני מתכוון מהמר כבד, ואובססיבי. אחד הסיפורים עליו ששמעתי הוא שאת הכסף עבור ההופעות שלו בwrestlemania הוא דרש במזומן כדי להמר עליו בקזינו המקומי אחרי האירוע. וברגע שיש לך בעיה כזו, הימורים, ברמה כזו שאתה לא שולט בה, אז איך בדיוק אפשר להגיד ״לא הימרתי על הרדס״? בכל מה שקשור להימורים הוא מתנהל באופן חסר שליטה, אבל דווקא פה, פתאום קופץ לו המצפון? אז האיש הימר, והימר על בייסבול, והימר על קבוצתו, הסינסינטי רדס (או הפילדלפיה פיליס), וייתכן מאוד שאם היה ליין טוב, הוא גם הימר על הפסדים של הרדס. לא כי הוא לא האמין בהם או ביכולות שלו. בגלל שהוא היה מכור, ואם יש משהו שמכורים לא מסוגלים לעשות זה לחשוב בהגיון על ההתמכרות שלהם. אם היו יכולים, לא היו מכורים. האם זה אומר שהוא הפסיד בכוונה, או גרם להם להפסיד? אין לי מושג. קשה לי להאמין. בשביל לפתות אחד כמו רוז להמר נגד הרדס צריך להיות יחס מאוד רציני לטובת הרדס, כלומר מצב בו הם מועמדים ברורים לנצחון מול קבוצה גרועה או בslump או משהו בסגנון. סביר להניח שהפסד כזה היה עושה כותרות ולא חיוביות. סביר עוד יותר להניח שכל אלה שהתחקו אחרי קורות חייו של רוז מאז ועד היום היו עולים על המשחקים האלה. והרי יש תיעוד של הימורים מסיביים שהוא שם על הרדס. אך נגד הרדס? עד היום לא נמצאה שום דוגמה שכזו.

כי אם יש משהו שאי אפשר לקחת מפיט רוז, וזו המכה הגדולה של כל הסיפור, זה את היכולת, הווינריות, המלחמה על כל כדור בהתקפה ובהגנה. הHustle. הנסיון להפוך ספק פסילה לסינגל, וסינגל לדאבל. האיש גילם בדמותו את המושג ״להתאבד על המשחק״ וכינויו Charlie Hustle ניתן לו בשל כל הנסיונות שלו להגיע לבסיס בכל מחיר. הוא לא היה pure hitter ובטח לא סלאגר. לא היתה לו את היכולת הכמעט מדעית של טד וויליאמס לתעל את המחבט והכדור למקומות פרודוקטיביים, את היכולת הכמעט מיסטית של אלכס רודריגז לקרוא פיצ׳רים או את הכוח והדיוק המתפרץ של בונדס. הוא גם לא העיף הרבה הומראנס. הוא פשוט חבט וחבט וכשהצליח ליצור מגע, זהו. קדימה ברעל וכל מי שעומד בדרכו, חבל. והוא עשה את זה 4256 פעמים. יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה. 67 יותר מטיי קוב. 485 יותר מהאנק ארון זצ״ל. וכמובן שגם לקח שלוש אליפויות (אחת עם פילדלפיה), שזה שלוש יותר מטיי קוב וטד וויליאמס ובארי בונדס יחד. אז אי אפשר לומר שהוא חיפף ולא נלחם בשביל הסמל והמועדון. אי אפשר לומר שהוא שיחק בהתכתבות. לא צ׳רלי האסל. לא פיט רוז. אז גם אין הוכחות, וגם אין מצב, גם אם הוא הימר נגד קבוצתו, שהוא לא עשה הכל לנצח. אז מה הבעיה?

וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה

הבעייה היא פיט רוז. האיש במשך שנים סירב להודות שהימר, כמו שיוני לב ארי, שותפי לפודקאסט A Kosher hot dog ציין, האמריקנים אוהבים את הגיבורים הכושלים שלהם מתוודים בדמעות, מתנצלים ונופלים על פניהם בנסיון לקבל את מחילת הציבור. פיט רוז לא. הוא, למרות שועדת החקירה של הליגה מצאה מחברות שתיעדו את ההימורים שלו, הכחיש הכל. למעשה עד 2004, שאז פרסם את ספרו My Prison without Bars ושם הודה בהימורים ושהימר על הרדס, המשיך רוז להכחיש. בנוסף, רוז המשיך וממשיך עד היום להמר על הכל, כולל על בייסבול. ולכן המשיכה הליגה שוב ושוב לא לבטל את השעייתו הקבועה מחשש שאם יחזור לבייסבול, בתפקיד זה או אחר, יהמר רוז שוב על בייסבול. אז במובן הזה אין מה לדבר. השאלה היחידה שעדיין פתוחה היא, האם בעצם ״מגיע״ לרוז להכלל בהיכל התהילה, ולהיות חלק מאותו קאדר של הגדולים ביותר בהיסטוריה?

זו נשמעת כמו שאלה רטורית, אבל לא. בגלל ההשעיה שלו, יכולים אנשי הסטטיסטיקה לדון בנושא כשאלה פתוחה. ותאמינו או לא, הנושא לא כל כך חד וחלק כמו שנדמה לכולנו. רוז מחזיק אמנם בשיא ההיטס בכל הזמנים, אבל הוא עשה את זה גם ב24 שנה, ב3562 משחקים, בהם עלה לחבוט 15890 פעמים ורשם 14053 at-bats. כל אלה שיאי ליגה של כל הזמנים. ממוצע החבטה שלו הוא ״רק״ 0.302. מקום 171 בהיסטוריה. הon-base percentage שלו, כמות הפעמים שהגיע לבסיס הראשון היא 0.375, מקום 218. לא בדיוק מה שהיינו מצפים ממי שנחשב לאחד מגדולי החובטים בהיסטוריה. לשם השוואה, טד וויליאמס, השיג ״רק״ 2654 היטס, אבל עשה את זה ב19 עונות וב2292 משחקים (9792 plate appearances) ובממוצע של 0.344, כשהOBP שלו הוא 0.482, הגבוה בהיסטוריה. מתנגדיו של רוז מציגים את זה כהוכחה שהאיש לא כזה שחקן גדול. בהשאלה, זה כמו שנולאן ראיין רשם 277 Wild Pitches, הכי גבוה בעידן המודרני. האם זה אומר שראיין היה פיצ׳ר גרוע? מה פתאום. הוא פשוט שיחק 27(!) שנה, ובפועל הממוצע שלו הוא 12 WP לעונה.

אז האם פיט רוז הוא הmost overrated player? גם לא. רוז הוא לא היחיד ששיחק 20+ שנים. אבל הוא היחיד שבמהלך אותן שנים תמיד פתח, תמיד הביא את התוצרת. זה שהוא שיחק יותר משחקים בהם הגיע לבסיס יותר פעמים מכל אחד אחר הוא הישג בפני עצמו. כמה שחקנים, שנה אחרי שנה, כמעט 25 שנה, הביאו את הבייקון בכל משחק? כמה כאלה ששיחקו עשרים שנה שמרו על מעמדם בהרכב ברמה כזו, והמשיכו to hustle בלי רחם? בעוד ששחקנים אחרים מורידים הילוך בשלהי הקריירה שלהם, רוז חתם כרטיס שנה אחרי שנה, כשאת שנתו ה20 בליגה בילה כל משחק על המגרש (162 משחקים בשנת 1983). ובעוד ותיקים אחרים הולכים לנמנם ברייט פילד או בDH כשהרגליים כבר לא כמו פעם, הרי שפיט רוז בילה את 10 השנים האחרונות שלו בבסיס הראשון בהגנה, והרבה מאוד פעמים גם בהתקפה. יותר מכל אחד אחר.

מספר חזק: יוהאן קרויף

האגדה מספרת, שלפני משחק של אייאקס אמסטרדם מול פ.ס.ו. איינדהובן, קשר אייאקס, גארי מוהרן, לא יכל למצוא את החולצה שלו, מס׳ 7. באותם שנים כל קבוצה עלתה לשחק עם מספרים 1-11, והספסל קיבל את המספרים מ12 והלאה. בצר לו, פנה מוהרן למספר 9 דאז, יוהאן קרויף לעזרה. ״קח את החולצה שלי״ אמר לו קרויף, והלך לסל החולצות ולבש את זו שהיתה ראשונה. מספר 14. אייאקס ניצחה 1:0 וקרויף, שכמו רוב חבריו האמין שחולצה מנצחת לא מחליפים (וגם תחתונים מנצחים לא), נשאר ככל שיכל עם המספר. בנבחרת הולנד, המאמן ריינוס מייכלס, בנסיון לשבור את הקבעון הטקטי של שחקנים החליט לחלק את המספרים אלפאבתית. וכך קיבל למשל השוער יאן יונגלוד את המספר 8. החלוץ רוד גילס קיבל את מספר 1 למרות שG באה אחרי C. למה? כי קרויף שיחק עם מספר 14.

זה נשמע דבילי, היום ששחקנים מסתובבים עם, כמו שחבר שלי היה אומר ״מספרים של פוטבול״, אבל תחשבו על זה, כולם בעולם מסתובבים עם 1-11, כל השוערים 1, כל החלוצים המרכזיים עם 9, כל הקשרים האחוריים עם 5, כל הקיצוניים השמאליים עם 11. וקרוייף? 14. אבל זה האיש. הוא לא היה הכי טוב (אם כי הוא היה הכי טוב), הוא היה הכי מיוחד. התנועה שלו היתה הכי לא ״כדורגל״, לא השעטה הסייחית שאנחנו רואים תמיד, אלא סוג של בלט בתנועה. שילוב של מהירות ואלגנטיות בעולם שהפך אלים וקשוח יותר ויותר. הוא היה מהשחקנים האינטליגנטיים ביותר בעולם והיה מסוגל להתל ביריביו ולעבור הגנות כאילו היו ילדים מיסודי שהמורה נתן להם כדור ושלח אותם למגרש לכדרר, אבל מצד שני המשחק שלו היה פשוט והוא לא ניסה לסבך דברים, אלא לעשות את הפעולות הכי פשוטות שיכל.

דיברתי בטורים קודמים על היחס בין שחקן ומאמן, ואיך שחקנים שהיו עילוי לא הצליחו לאמן ולהפך. קרויף שבר גם את השטאנץ הזה. הקבוצות שאימן הפגינו את הכדורגל הטוב ביבשת, והתארים לא איחרו לבוא, ארבע אליפויות עם ברצלונה, גביע המחזיקות עם אייאקס ועם ברצלונה, וגביע האלופות ב1992 עם ברצלונה. אבל זה לא רק התארים. זו ההשפעה. היכולת שלו באייאקס הפכה את המועדון הזה לאחד הנחשבים ביבשת. השנים בנבחרת קיבעו את הולנד כחביבת הקהל מאז ועד היום, כשהשחקנים ההולנדיים נחשבים לעילית הכדורגל בכל קבוצה. המעבר שלו לספרד כשחקן וכמאמן הזניק את הליגה הספרדית למעמדה כיום כליגה הנחשבת בעולם, וברצלונה שלו למועדון אולי הגדול בעולם. מי לא עבר אצלו? ברגקאמפ, לאודרופ, חאג'י, סטויצ׳קוב, רומאריו, אבל גם רונאלד קומאן וכמובן הקפטן שלו, פפ גוורדיולה, שניהם יובילו את אייאקס וברצלונה, בהתאמה, להישגים עתידיים, ושניהם, כמו שחקנים ומאמנים רבים מאז ועד היום מעולם לא הסתירו את החוב שהם חבים לחולצה מס׳ 14.

איזה מספר אתם לובשים? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: 15 דקות, צלמים ומאפרות.